סיפור אישי מתוך חוויה של משתתפת במפגש ראשון של סדנת "פלייבק פסיכודרמה ומה שביניהם":

אחת היכולות המופלאות היא היכולת להזדהות עם האחר, גם אם היא מגיעה מתוך החיבור לחיים שלנו. בפסיכודרמה זה פשוט צועק החוצה. אדם שעד לפני רגע לא הכרת נותן לך לשחק את החברה שלו, הבן שלו או התת מודע שלו ואתה מצליח להיכנס לתפקיד לחלוטין. האדם הוא בהחלט יצור מופלא.

במפגש הראשון כולנו יושבים במעגל, עדיין נבוכים ולא מכירים. לא מכירים אחד את השני, לא מכירים את המנחים, לא מכירים את החדר בו אנו נמצאים. קולטים רשמים ושומרים אותם כל אחד לעצמו. בוחרים מה להוציא ומנסים להתחבר למה שבכל זאת מוכר. הצחוק מגיע מהניסיון להתחבר. זה עובד.

הבחור שמציג את הדילמה שלו לפני כולם, מתלבט אם לצאת לטיול ארוך או להישאר ולהתמודד עם השגרה והעבודה לצד משפחה וחברים. לקום ולעזוב הכל זו החלטה אמיצה וגם אם מאוד רוצים בה, זה לא כל כך קל.

אני כבר הייתי בתחנה הזו. לפני כמה שנים עזבתי הכל ונסעתי לטייל כמה חודשים, בניסיון לשחזר את הטיול שאחרי הצבא. אני זוכרת שכבר הודעתי בעבודה, סיפרתי לכל החברים ועדיין, היה לי מאוד קשה להיכנס לאיסתא ולקנות את הכרטיס. אחרי שחזרתי, נאלצתי להתחיל הכל מחדש. חיפשתי עבודה, גרתי אצל ההורים (וזה לא קל בגיל 29), אבל בסוף הכל הסתדר. מצאתי את המקום שלי מחדש והרגשתי כאילו עשיתי "ריסטארט" לחיים שלי, ואולי זאת היתה המטרה מלכתחילה.

 מהאופציות שלפניו, הבחור בוחר לשחק את הנסיעה שלו, מרגע שהוא עולה למטוס, נוחת בחו"ל,  פוגש מטיילים מהעולם וסתם מסתובב וסופג חוויות. אבל רגע לפני, הוא מתיישב בסלון מול ההורים שלו, כדי לספר להם שהוא החליט לנסוע. מבחינתי זאת הסצנה המרגשת ביותר. הוא מתאר את הוריו כזוג אוהב ואני בראשי משלימה את הפרטים: זוג מבוגר, עולים חדשים, שכל דאגתם נתונה לבנם היחיד. ועכשיו הוא רוצה לנסוע.

הוא בוחר בי לשחק את אמא שלו. הוא מסתכל בעיני מרגישה שהוא בעצם רואה אותה. הקול שלו רועד, כשהוא אומר לי: "אמא, החלטתי לנסוע ואני רוצה שלא תדאגי לי." הרעד בגופו הסביר לי שהוא אף פעם לא העיז להגיד לה את זה. כל תא בגופו מעיד שהוא מבקש את בירכתה, שהוא מבקש שתסיר את כבלי דאגתה ותסמוך עליו. אני הזדהיתי כל כך עם אמא שלו ובו זמנית הזדהיתי איתו, רציתי לחבק אותו ובו זמנית לשחרר אותו. ואז הוא מבקש שאכין לו משהו לאכול, בכל זאת אמא.

 

מה שהבחור החליט בסופו של דבר אינו רלבנטי בשבילי. ההרגשה שכולנו עוברים את אותם תהליכים ושכולנו קרובים ברגע שמגרדים את פני השטח, היא התחושה שאיתה אני חוזרת הביתה. ואז אני מגלה ששמו לי דו"ח.