מצורפים שני סיפורים מתוך חווית משתתפים:

 
סיפור 1: טיול או עבודה

סיפור אישי מתוך חוויה של משתתפת במפגש ראשון של סדנת "פלייבק פסיכודרמה ומה שביניהם":
אחת היכולות המופלאות היא היכולת להזדהות עם האחר, גם אם היא מגיעה מתוך החיבור לחיים שלנו. בפסיכודרמה זה פשוט צועק החוצה. אדם שעד לפני רגע לא הכרת נותן לך לשחק את החברה שלו, הבן שלו או התת מודע שלו ואתה מצליח להיכנס לתפקיד לחלוטין. האדם הוא בהחלט יצור מופלא.
במפגש הראשון כולנו יושבים במעגל, עדיין נבוכים ולא מכירים. לא מכירים אחד את השני, לא מכירים את המנחים, לא מכירים את החדר בו אנו נמצאים. קולטים רשמים ושומרים אותם כל אחד לעצמו. בוחרים מה להוציא ומנסים להתחבר למה שבכל זאת מוכר. הצחוק מגיע מהניסיון להתחבר. זה עובד.
הבחור שמציג את הדילמה שלו לפני כולם, מתלבט אם לצאת לטיול ארוך או להישאר ולהתמודד עם השגרה והעבודה לצד משפחה וחברים. לקום ולעזוב הכל זו החלטה אמיצה וגם אם מאוד רוצים בה, זה לא כל כך קל.
אני כבר הייתי בתחנה הזו. לפני כמה שנים עזבתי הכל ונסעתי לטייל כמה חודשים, בניסיון לשחזר את הטיול שאחרי הצבא. אני זוכרת שכבר הודעתי בעבודה, סיפרתי לכל החברים ועדיין, היה לי מאוד קשה להיכנס לאיסתא ולקנות את הכרטיס. אחרי שחזרתי, נאלצתי להתחיל הכל מחדש. חיפשתי עבודה, גרתי אצל ההורים (וזה לא קל בגיל 29), אבל בסוף הכל הסתדר. מצאתי את המקום שלי מחדש והרגשתי כאילו עשיתי "ריסטארט" לחיים שלי, ואולי זאת היתה המטרה מלכתחילה.
 מהאופציות שלפניו, הבחור בוחר לשחק את הנסיעה שלו, מרגע שהוא עולה למטוס, נוחת בחו"ל,  פוגש מטיילים מהעולם וסתם מסתובב וסופג חוויות. אבל רגע לפני, הוא מתיישב בסלון מול ההורים שלו, כדי לספר להם שהוא החליט לנסוע. מבחינתי זאת הסצנה המרגשת ביותר. הוא מתאר את הוריו כזוג אוהב ואני בראשי משלימה את הפרטים: זוג מבוגר, עולים חדשים, שכל דאגתם נתונה לבנם היחיד. ועכשיו הוא רוצה לנסוע.
הוא בוחר בי לשחק את אמא שלו. הוא מסתכל בעיני מרגישה שהוא בעצם רואה אותה. הקול שלו רועד, כשהוא אומר לי: "אמא, החלטתי לנסוע ואני רוצה שלא תדאגי לי." הרעד בגופו הסביר לי שהוא אף פעם לא העיז להגיד לה את זה. כל תא בגופו מעיד שהוא מבקש את בירכתה, שהוא מבקש שתסיר את כבלי דאגתה ותסמוך עליו. אני הזדהיתי כל כך עם אמא שלו ובו זמנית הזדהיתי איתו, רציתי לחבק אותו ובו זמנית לשחרר אותו. ואז הוא מבקש שאכין לו משהו לאכול, בכל זאת אמא.
 
מה שהבחור החליט בסופו של דבר אינו רלבנטי בשבילי. ההרגשה שכולנו עוברים את אותם תהליכים ושכולנו קרובים ברגע שמגרדים את פני השטח, היא התחושה שאיתה אני חוזרת הביתה. ואז אני מגלה ששמו לי דו"ח.     

 סיפור 1: עתיד מקצועי
 
אנחנו מוקפים ציניות כל הזמן, לכן רצינו שדן מנו יזכה בהישרדות, לכן אנחנו לא מתרגשים מפוליטיקאים מושחתים, לכן אנחנו יכולים להסתדר עם "אדם לאדם זאב". אבל לפעמים אפשר להוריד את ההגנות ולהניח לעצמנו לתת ולקבל.
בתרגיל "שושנת ים", שעשינו במפגש השלישי בסדנת הפסיכו-פלייבק הרגשתי את זה. אדם אחד עומד במרכז, כשחבריו לקבוצה עומדים סביבו במעגל. הוא מקבע את רגליו ברצפה, עוצם את העיניים ונותן לעצמו ליפול. חבריו אוחזים בו רק בנקודה מסוימת. פעם הייתי "הנופלת" ופעם "המצילה".
כשנפלתי הרגשתי את הפחד שלא יתפסו אותי, ניסיתי לדמיין איפה נמצאים הגברים החזקים ואיפה הנשים העדינות. כשעמדתי במעגל דאגתי כל הזמן לתפוס, אבל גם לתת מרחב. הצטערתי על אלו שלא נתנו לעצמם ליפול ודאגתי לאלו שנתנו לעצמם יותר מידי. אני מאמינה שגם כשסומכים על אחרים חייבים למצוא את נקודת האיזון.
 
לפעמים עודף אפשרויות יכולות לבלבל ולהוציא מאיזון. אותה בחורה שעשתה פסיכודרמה, רצתה הרבה דברים. היא גם הייתה מוכשרת ויכלה להצליח בכל אחד מהם.
היא סיימה לימודים אקדמאים ועמדה לפני התמחות בטיפול באנשים.
היא למדה גם מחול.
היא רצתה לצייר.
היא רצתה לצלם.
ההמחזה של רצונותיה היו מטפל ומטופל, רקדנית וציירת וצלם והם משכו כל רגע את תשומת הלב ממקום למקום, משיחה לתנועה, ממבט לצבע ויצרו בלגן אחד גדול. ולתאר שכל זה מתחולל בתוך הראש שלה...
אבל היה עוד משהו שהיא בחרה להתעלם ממנו. ברקע ישבו המועקה שלה, הסבל, הכאב. למרות שניסתה להסיט מהם את מבטה, הם היו שם, נוכחים ומשכו אותה למטה, למטה. היא רצתה להתפתח ולפרוח, אבל הם אחזו בה. בתוך הרעש שהיה בחדר, הם המהמו בטון מונוטוני ונתנו את הקצב לחייה, קצב כבד ומדכא.
הסצנה הזאת המחישה לי שאי אפשר להתכחש ולהדחיק דברים. הם נמצאים שם, מבעבעים מתחת לפני השטח ואם לא יכירו ויטפלו בהם, הם לא ייעלמו ואולי אפילו יתפרצו יום אחד ויתפסו אותנו לא מוכנים.  
 
לבסוף היא בחרה להתמודד עם העבר שלה. נראה שגם העבר החזיק בה ומנע ממנה להמשיך הלאה. כשהמנחה ביקש ממנה לבחור מהקבוצה אנשים שייצגו את העבר שלה, היא לקחה את כולם. היתה לי הרגשה שגם זה לא הספיק. חשבתי על כל הדברים בעבר שלנו שמעכבים ו"תוקעים" אותנו. העבר יכול להיות שורשים ומשפחה שגדלה אותנו, אבל הוא יכול להיות גם טראומות ומקרים שעדיין מלווים אותנו. כמו ילד שראה את הוריו רבים ועכשיו הוא מפחד מזוגיות, כמו אישה שנפגעה מגבר וחושבת שכל הגברים שתפגוש יפגעו בה. היא בחרה להיפרד מהעבר, אבל לפני כן כינתה כל אחד בשמו. אחד היה "נעורים", אחד קיבל שם של גבר, אחד "אהבה", אחד "התפקחות". אני מאמינה שכל אחד היה תיבה שהסתירה פנדורה שלמה, דלת שאם נפתח אותה נגלה סיפור חיים.
אחד, אחד היא עמדה, הביטה בעיניים ונפרדה לשלום ובסוף המשיכה הלאה. ומה יש שם ב"הלאה"? בעתיד הלא נודע? היא ראתה "תינוק". כל השדונים הציניים שלי התקוממו, אך לא יכלו להרים ראש מול התקווה הטהורה, התמימה, האמיתית שחכתה לה שם.           

 
 
טלפון:   050-5609696|   דוא"ל:  shay.mashiach@walla.com  |  כתובת: בידיוק איפה שניפגש