מצורף סיפור מתוך חווית משתתף:

 
סיפור 1: ביקורת עצמית
סיפור אישי – השתתפתי בסדנת "אש בראשית" בכנס אושו
(המייל שלי בסוף הסיפור)

 
רציתי לספר על סדנת פסיכודרמה, בהנחיית שי משיח, שבה השתתפתי בשבת בחודש אפריל 2010.
הסיפור יסופר מנקודת מבט אישית לגמרי וסובייקטיבית, ועם המשתתפים האחרים סליחה. 
אני משוכנעת שכל אחד מהם עבר תהליך שונה ועמוק באותו יום.

כשנכנסתי לחדר שבו התקיימה הסדנה, ישב שם בחור צעיר, שי, שנראה בטוח מאד בעצמו. בדיוק הטיפוס שמעורר בי מיד אנטי. 
הוא התבדח וניהל אותנו בצורה מאד מקצועית, בעבודה ראשונית שהיא הכנה ל"סשן" שהוא עיקר העבודה בעצם.
אני לא אתמקד על החלק הראשון של הסדנה, החלק השני היה כל כך משמעותי ששכחתי את מה שקדם לו...

בחלק השני התנדבתי להיות זו שמעלה את הסיפור כחומר לעבודה של הקבוצה.
הנושא שבחרתי היה "ביקורת עצמית". הקבוצה ברובה מצאה שזה נושא שמעניין אותה.
שי בדק איתי שזה הנושא האמיתי שעליו אני רוצה לעבוד ועשה איתי הסכם ששנינו אחראיים לכך שהגבולות שלי יישמרו במהלך כל העבודה 
ואז התחלנו.
קודם כל הוא ביקש ממני לבחור את האדם בחדר שייצג את הביקורת. מיד בחרתי אותו כמובן (את שי). 
הוא דמות סמכותית. הא בטוח בעצמו. הוא עורר בי אנטי. מושלם.
שי ביקש שאבחר מישהו שייצג אותו (כי הוא בתפקיד המנחה). בחרתי אדם שייצג את שי ואז בחרתי אישה שתייצג אותי. היא היתה קטנה ממנו ב40 ס"מ בערך....
עמדתי מאחורי האיש שייצג את שי ואמרתי בשמו את כל הביקורת "את אמא לא טובה, את מכוערת, את לא יציבה, את שמנה, את לא יודעת להרוויח כסף"... הרשימה היתה ארוכה מאד.
האיש שייצג את שי היה צריך להגיד לאישה שייצגה אותי את כל הדברים האלה, מלמעלה למטה. שי שאל אותי מה האישה עונה לו? בלי לחשוב עניתי "צודק!" וזה מה שהאישה ענתה לכל הביקורות שהוטחו בה. 
הוא ביקש ממני לבוא איתו ולעמוד מהצד "איזה כיף שאפשר להסתכל על זה מהצד, נכון?" הוא שאל אותי. "מה את מרגישה כשאת רואה את זה?" עניתי לו "כלום. זה לא נוגע בי. למדתי לא לתת לזה להכנס". "אז מה מפריע לך? נראה שמצאת את הפתרון לא?" עניתי "אני רוצה שזה יכנס. אני רוצה להרגיש". 
(יש לי חומה ענקית ששומרת עלי והיא לא נותנת גם לדברים אחרים להכנס. החלטתי שאני מסרבת לחיות את חיי בתוך ההגנה הזו. אני מעדיפה להרגיש כאב מאשר לא להרגיש כלום.)
אז שי ביקש ממני לבנות פסל של "המקום המוגן" שאליו אני יכולה לברוח כשקשה. מיד ידעתי מה המקום המוגן שלי - מתחת למים. אז בחרתי אישה שמייצגת אותי במקום המוגן והראיתי לה איך היא צפה בלי משקל בתוך המים. לא שומעת, לא רואה, רק עם עצמה. בחרתי קבוצת אנשים שיהוו את הבריכה המגינה עליה. היו להם בדים גדולים והם יצרו מתחם סגור סביבה והשמיעו קול של מים מרגיעים.

עכשיו התבקשתי לבחור אנשים שכל אחד מהם ייצג ביקורת אחרת. הם צריכים לבוא אל האישה שייצגה אותי ובאיזושהיא דרך, שאני אבחר, כל אחד מהם יעיק עליה מבחינה פיסית. 
לקחתי, לדוגמה, את "את לא אחראית" וביקשתי ממנה להחזיק את הראש של האישה שייצגה אותי כלפי מטה וכך עשיתי עם כל אחד מה"ביקורות". בסוף עמדה שם "אני" מעוותת לגמרי שלא יכולה לזוז מרוב ביקורת... 
שי ביקש ממני להתחלף עם האישה שייצגה אותי וביקש מה"ביקורות" שיגידו לי אחד אחרי השני את הביקורת תוך כדי שהם מושכים ומזיזים אותי בדרך שאני סידרתי אותם. 

רק עכשיו, כשהביקורת נחתה עלי מכל צד, עיוותה את הגוף שלי וחדרה למרחב המוגן שלי, 
יכולתי להרגיש את עוצמת היגון והכאב וסוף סוף הדמעות מצאו את דרכן החוצה... רעדתי מבכי שחציו כאב וחציו הודיה על כך שאני סוף סוף מרגישה. 

לאחר כמה דקות ראיתי שההכרה שלי בורחת את הבריכה. פתאום שמעתי את הקולות של המים. התנתקתי. שוב מנגנון ההגנה קפץ לעזרתי. 
שי שאל אותי לאן אני רוצה ללכת וכברירת מחדל אמרתי "אל המים". הוא אמר לי שהוא לא לוקח לי הגנה בלי לתת לי הגנה במקומה ושאל אותי אם אני מוכנה לנסות דרך אחרת. 
באותה השניה הבנתי מה הוא מציע לי: הזדמנות למצוא פתרון אחר. לא לברוח אל המקום המוגן, הרחמי. למצוא פתרון תוך חיבור אל העולם, לא תוך ניתוק. 
הרגשתי שמחה ענקית, סוף סוף מישהו מציע לי דרך לצאת מהLOOP האינסופי של כאב-בריחה-כאב.
התבקשתי לבחור את האנשים שביקרו אותי ומבקרים אותי בדרך הכי קשה. בחרתי את הגרוש שלי, הוריו והורי. חמישתם עמדו סביבי במעגל מאד צפוף. התבקשתי להתמקד בשניים, בחרתי את הגרוש ואת אבא שלי. בחרתי את הביקורת "את לא יציבה" והם אמרו לי אותה. שי שאל "יש גם קולות שלא מבקרים אותך? שמקבלים אותך כמו שאת?" אמרתי שלכל אחד בעיני יש עלי ביקורת רעה. יש כאלה שפחות. "זאת אומרת שאת לא שומעת את הדעות הטובות עלייך מהסביבה. המעגל הקרוב של המבקרים לא נותן לקולות הטובים להכנס אל התודעה שלך".
"תבחרי את עצמך בגיל 5". בחרתי גבר צעיר ורגיש שכבר מהרגע הראשון תפס את תשומת ליבי. הוא הזכיר לי את עצמי כילדה. עכשיו הכנסתי אותו איתי אל מעגל המבקרים. כל שאר הקבוצה היוו את "הדעות הטובות" והתבקשו לעמוד במעגל מאד צפוף סביב המעגל של "המבקרים".
שנינו בוכים, אני והגבר הצעיר שמייצג אותי בגיל 5. הסברתי לו שהסיבה לכל הביקורת הזו היא שאני לא נולדתי בן. הייתי אמורה להיות בן וכל חיי ניסיתי. בחיי שניסיתי, אבל זה לא הצליח לי...
עכשיו שי ביקש שביחד עם "אני בת ה5" ננסה לעזור לדעות הטובות להכנס. בלי הרבה מילים התחלנו להדוף בעדינות את "הביקורות" אחורנית ולהכניס אל המעגל את "הדעות הטובות". 
הסברתי ל"אני בת ה5": "הקולות של הביקורת לא ייעלמו. הם שם כל הזמן ותמיד יהיו שם. אנחנו רק נרווח ביניהם מעט כדי שיהיה מקום גם לדעות הטובות...". 
בסוף התהליך עמד סביבנו מעגל ענק שרובו דעות טובות...
חיבקתי את "אני בת ה5" ואמרתי לה שהיא מושלמת. שאני אוהבת אותה. שהיא מוצלחת ומוכשרת ושאני אשמור עליה...

בסוף התהליך ישבנו למעגל של שיתוף שמטרתו היא שמי שרוצה יחלוק עם הקבוצה את המקום שאליו הוא הגיע, לאן זה לקח אותו. 
אני בטוחה שבאותו היום היתה שם עבודה חשובה מאד שקרתה ללא מעט אנשים. אני מרגישה שהכוחות של הקבוצה האצילו על התהליך שאני עברתי. ללא ספק הם היו יותר מאשר סתם "ניצבים".
בסוף הסדנה באתי להודות לשי והרגשתי שאני לא מצליחה להסביר ולהודות כראוי. 
אז ויתרתי. 
אני לא אצליח כנראה להסביר למישהו אחר כמה חשוב זה היה...
ובכל זאת - רציתי להגיד תודה לשי. הלוואי שאוכל להחזיר לך מעט מהטוב שנתת לי.

המייל שלי: sigal.alumi@gmail.com

 
 
טלפון:   050-5609696|   דוא"ל:  shay.mashiach@walla.com  |  כתובת: בידיוק איפה שניפגש